החלטה בתיק בע"ח 12691-10-10

בפני בקשה לעיון בחומר חקירה וגילוי ראיה.

התיק העיקרי קבוע בפני כב' השופט אקסלרד ועל כן הועברה הבקשה לדיון בפניי.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס ובנוסף לנאשם 2 יוחסה עבירה לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף.

על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, הייתה המבקשת 1 עוסק מורשה והייתה מחויבת בהגשת דוחות תקופתיים ובתשלום מע"מ והמבקש 2 היה מנהלה הפעיל. כן צוין בכתב האישום, כי בחודש יולי 2004 ביצעה המבקשת 1 באמצעות המבקש 2 עבודה ללקוח בגינה הוציאה חשבונית מס אך לא דווחה על העסקה למע"מ ובכך נמנעה מלשלם מס בסכום של 510,000 ש"ח.

המבקשים כפרו בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת הראיות.

במסגרת הבקשה לעיון בחומר חקירה ולגילוי ראיה, עתרו המבקשים לקבל לעיונם את החומר הבא:

א. קלסרי הנהלת החשבונות של העד יובל כהן (להלן: "העד") אשר נתפסו במסגרת החקירה, ככל שהם נוגעים לכרטסות הספציפיות של החברות הקשורות לנאשמים ולעסקה הספציפית.

ב. תמצית הרישום הפלילי של העד, אשר מהווה העד היחידי במשפט.

לאחר שהסתבר שמסמכי הנהלת החשבונות של העד מר יובל כהן אינם מצויים בידי המשיבה הצהיר ב"כ המבקש, בדיון ביום 9.2.11 כי השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הצגת רישומו הפלילי של העד למבקשים.

ב"כ המבקשים טען במסגרת הבקשה כי מסמכי הנהלת החשבונות של העד יכולים לשפוך אור על מערכת היחסים העסקית בין הנאשם לבין העד, שנמשכה זמן רב, במהלכה שימש העד כקבלן משנה של הנאשם 2 ועל כן יש קשר ברור בין אותם מסמכים לבין כתב האישום.

כן טען ב"כ המבקשים כי חומר הראיות האמור לא יכול להיות חסוי תחת הוראות סעיף 142(א) לחוק שכן על פי סעיף זה החיסיון אינו חל במקום שהחומר דרוש במסגרת הליך משפטי לפי חוק המע"מ ולכן ברור שמדובר בחומר חקירה שיש לחשוף אותו בפני הנאשמים על מנת שהגנתם לא תפגע.

באשר לרישום הפלילי של העד, טען ב"כ המבקשים כי מאחר ומדובר בעד יחיד, הרי שלשאלת מהימנות העד משקל רב ועל כן מן הראוי לחשוף את רישומו הפלילי לצורך הגנת הנאשמים.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה וטען, בין היתר, כי רישומו הפלילי של העד אינו מהווה "חומר חקירה" וכן טען כי אין ברשותו את הרישום הפלילי האמור.

ביום 26/4/11 הודיע העד כי הוא מתנגד לחשיפת הרישום הפלילי שלו.

לאחר ששמעתי את הצדדים אני מחליט כדלקמן:

בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן:"הלכת בניזרי"), נקבע כי גיליון הרישום הפלילי הינו חומר חקירה בעל מאפיינים מיוחדים שחלות עליו שתי מערכות חוקים, חוק המרשם וסעיף 74 לחסד"פ.

מתוך האמור לעיל, עולה כי העיון במרשם הפלילי של עד אינו עוד הליך "אוטומטי", ועל בית המשפט לבחון ולאזן בין זכות הנאשם להגנתו לבין זכותו של העד לפרטיות, כאשר השיקול העיקרי ביישום נוסחת האיזון הינו חשיבות הרישום הפלילי להגנת הנאשם וזיקתו לאישום, תוך בחינה קונקרטית של המונח בפניו.

בעניין זה צוין בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס 1 (360) (2005), בין היתר כדלקמן:

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.  אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי לא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד. השיקול המרכזי ביישומה של נוסח האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הינו חשיבות החומר להגנת הנאשם...ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים".